בעקבות עמוס עוז בירושלים

ברבות מיצירותיו של הסופר עמוס עוז משמשת ירושלים רקע לעלילה. הדמויות פועלות בין אתרי העיר הידועים, והאירועים המשובצים בחייהן מתרחשים לצד מבנים הקיימים כיום וכאלה שאינם עוד. סיור בירושלים בעקבות "סיפור על אהבה וחושך", "מיכאל שלי" ושאר גיבוריו של הסופר הנודע

ירושלים. הבירה הקסומה שלנו. מה הסוד שלה? מה יש בה שהוא כל כך מושך אך כל כך מאיים? בשנת 1140 בחר יהודה הלוי להחליף את ספרד בירושלים. הוא היה איש מבוגר, קשיש במושגים של ימי הביניים, רופא נודע, משורר מהולל, עשיר ומכובד. באחרית ימיו הוא מגיע להכרה שהמקום הנכון ליהודים הוא ציון והחליט לעלות על אונייה ולצאת למסע ארוך ומסוכן אל ארץ-ישראל. ידידיו הרבים ניסו לעצור אותו אך הוא לא ויתר.
בדרך עצר יהודה הלוי לחניית ביניים באלכסנדריה וזכה לכבוד מלכים אצל פרנסי העיר, אולם כשרצה להמשיך ליעדו בוששו הרוחות המזרחיות להגיע. טראגיות עמוקה מרחפת על דמותו של המשורר השב הרואה את הארץ מנגד ומתקשה להגיע עדיה. סוף הפרשה לא ידוע לנו. על פי תכתובת שנתגלתה בגניזה הקהירית יצאה ספינתו של יהודה הלוי מכיוון אלכסנדריה לארץ-ישראל אך לא נודע אם זכה לדרוך על סיפה של הארץ שכה אהב או שמא נטרפה ספינתו בלב ים. המעשה הנועז הזה יכול להמחיש את משיכתם של סופרים ומשוררים בעבר ובהווה אל ירושלים. יהודה הלוי משמש לי פתיחה והשראה לסיור בעקבות עמוס עוז, שגם הוא שר אודות העיר וגם הוא אבן חן באותה מחרוזת יפהפייה של משוררי ירושלים וסופריה.

טיוטה לסיפור משפחתי

התחנה הראשונה שלנו היא בניין טרה סנטה, הנמצא בכיכר צרפת. הבניין הוקם בשנת 1926 על ידי אגודה נוצרית-איטלקית ויועד לשמש בית ספר. הרושם שיוצר המבנה נובע ממיקומו בפינת רחובות וכן מהסימטריה, מהעיטורים הרנסנסיים ומפסל הברונזה של הבתולה הקדושה, הניצב במרומי הבניין. לאחר מלחמת העצמאות, כשנחסמה הדרך להר הצופים, הפך המקום למרכז העצבים של האוניברסיטה העברית. כאן מתרחש המפגש הראשוני בין חנה, סטודנטית לספרות ומיכאל, סטודנט לגיאולוגיה, בעת שחנה מעדה במדרגות. בספרו "מיכאל שלי" מתפייט עמוס עוז על יופיו של הבניין, מדייק במראה שערי הברזל המקושטים בפיתוחי מתכת שחורה, והקוראים זוכים לספרות שהיא גם מדריך לאתרים ולמראות בירושלים.
הקשר בין חנה למיכאל הוא לבו של הרומן הראשון של עוז, "מיכאל שלי". בקריאה ראשונה לא הבנתי מה מיכאל וחנה מחפשים זה אצל זו. למה הם ממהרים להתחתן? מה מחבר בניהם? אפילו הוויברציות הסקסואליות בקושי זורמות ביניהם, למרות שלא חסר להם יצר. חנה אוהבת לשאוף לתוכה את ריח זיעת הפועלים בשוק מחנה יהודה, אבל בינה לבין מיכאל הזרימה נעצרת. אז מה השניים מחפשים יחד? רק כשקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" הבנתי ש"מיכאל שלי" הוא הטיוטה הראשונה שעמוס עוז כתב על סיפור משפחתו. "מיכאל שלי" הוא הניסיון הראשון של עוז להבין את חידת החיבור בין הוריו ואת חידת הסתלקותה של אימו. זהו הקילוף הראשון של הבצל המדמיע והשורף, עד ההגעה לַּתוך, לליבה, לסיפור הישיר על הוריו ועל ילדותו. הספר, שכתוב בגוף ראשון ובלשון נקבה, העלה טענה כלפי עוז, בעיקר מצד נשים, על היוהרה לכתוב בלשון אישה. עוז הסכים וסיפר על ניסיונותיו לגרש את חנה, לשלוח אותה לסופרת, להסביר לה שהוא לא יכול לכתוב בגוף ראשון איך אישה מרגישה. אבל זה לא עזר. חנה לא הרפתה וצריך היה לכתוב אותה בשביל להשתחרר ממנה. מצד שני עוז מעיד על ביטול גבריותו כשהוא נכנס לדמותה של אישה וכותב אותה.

ואלו תולדות

התחנה הבאה היא מנזר רטיסבון ברחוב שמואל הנגיד, מובלעת יפהפייה של אדריכלות רנסנסית, שקט ושלווה. כאן נערכה מסיבת נישואיהם של חנה ומיכאל (למודאגים, החופה נערכה ברבנות שברחוב יפו). המנזר הוקם בין השנים 1894-1877 על ידי האחים לבית רטיסבון, יהודים-צרפתים שהמירו את דתם ופעלו להפצת הנצרות. האחים רטיסבון הקימו שלושה מוסדות: מסדר "האבות של ציון" שיועד לגברים; מנזר "האחיות ציון" – בית היתומות בעין כרם; ובניין רטיסבון, שנועד לשמש בית ספר מקצועי שיספק חינוך מעולה ברוח הדת הקתולית, ובתקווה שיהודים רבים ילמדו בו (מה שלא קרה).
המקום נבחר בשל קשר העין בינו לבין העיר העתיקה והמנזר בעין כרם. רטיסבון היה תחנה בטוחה לאחיות שעשו דרכן מהעיר העתיקה לעין כרם ולהיפך. בנוסף, המגרש המישורי אִפשר הקמת חווה חקלאית גדולה למדי ובה משק חי, אורווה, לולים, דיר חזירים, רפת, וחלקה לגידול ירקות ופירות. גובהו של המקום אִפשר בנייה שתתנשא מעל הכנסייה הרוסית שבמגרש הרוסים וסימן עליונות דתית ופוליטית. החזית מרשימה במתכונת רנסנסית: צורת חי"ת סימטרית עם גרמי מדרגות מרשימים המובילים לשני צדי הבניין; סמוך למעקה הגג, רצועת אבן ועליה תבליטים מסוגננים ולמעלה מגדלון שעליו ניצב הפסל של רטיסבון, שהועלה לדרגת קדוש אחרי מותו, בידו האחת צלב ובידו השנייה כתבי הקודש. בעקבות מלחמת העצמאות שכרה האוניברסיטה את הבניין ומנזר רטיסבון הפך לחלק ממנה. חנה ומיכאל הסטודנטים שוכרים, כמקובל בעתם, את אחד האולמות עבור מסיבת חתונתם. בזמן המסיבה חנה מתבוננת בתקרה המצוירת ומזהה תחנות בדרך הייסורים של ישו. מעניין לדמיין מה היה מצב רוחה.
מעניין גם למתוח קווים בין הביוגרפיה של עמוס עוז לבין גיבוריו הספרותיים ומראות הטיול. סבו של עוז, אלכסנדר קלוזנר, היה סוחר ומשורר, שנולד באודסה וברח ממנה אחרי מהפכת אוקטובר. הוא סבר שארץ-ישראל אינה אירופית דיה ולכן התיישב בווילנה. בשנת 1933, אחרי ששכניו האנטישמיים הטיחו בו "יהודון, לך לפלשתינה", הוא נאלץ לארוז מטלטלים ולהתיישב בירושלים. על אף האור הלבן שסנוור את עיניו, והיה כה שונה מהאור הרך של עיר הקודש שראה בעיני רוחו; על אף החום, העוני, האבק והאווירה המזרחית המוזרה - הוא לא חדל לחבר שירים ברוסית על יופייה של ירושלים. לא זו המאובקת שבמציאות, אלא האחרת, האמיתית, שבראשו. לעומתו שלומית, סבתו של עוז, ירדה מהאוניה, הביטה כה וכה וקבעה ש"הלוונט מלא מיקרובים". היא לא חדלה להילחם בהם עד יום מותה: הרתיחה ירקות ופירות טרם אכילתם, ניגבה את הלחם בתמיסת קלי, שלחה את סבא אלכסנדר יום יום לחבוט בשטיחים (מהמרפסת, כפי שנראה בהמשך) ובעיקר טבלה מדי יום בשלוש אמבטיות לוהטות. בסופו של דבר, את התקף הלב, כפי שעוז סיפר, חטפה סבתו באמבטיה. אבל, הוא מדייק, היא לא מתה מהתקף לב, אלא מניקיון.

מסע אחורה בזמן

בנם של אלכסנדר ושלומית קלוזנר, אריה, אביו של עמוס, התפרנס בדוחק כספרן בספרייה הלאומית, ששכנה בבניין טרה סנטה. בתחילת שנות ה-30 פגש אריה קלוזנר את פניה מוסמן, שעלתה מרובנו שבאוקראינה ולא חדלה לחלום על בוסתניה, ומאוחר יותר נישא לה. בנם עמוס נולד בשנת 1939, כאשר התברר שאין עוד דרך חזרה.
הוריו של עוז הקימו בית דל אך מלא ספרים ובו עגלת תה שחורה, תמונת נוף אירופית ומערכת כלים בסגנון רוסי לשתיית תה. ההורים דיברו ביניהם רוסית ופולנית, קראו ספרים בגרמנית ובאנגלית אך את הילד לימדו שפה אחת ויחידה: עברית. עוז קיבל חינוך לאומני והוטל עליו להיות עברי חדש, פשוט, חסון ומשוחרר מהתסביכים היהודיים.
החיים בירושלים היו קשים והייסורים לא חדלו עד שבשנת 1952 איבדה אימו של עוז את עצמה לדעת. הסתלקה. ב"מיכאל שלי" פרט זה מוזכר ברמז: לפני החתונה, מיכאל לוקח את חנה להיכרות עם אביו ודודותיו בחולון. אימו של מיכאל אינה בחיים. האב מעדיף לא לספר עליה, כדי לא לערבב שמחה וצער, אך מבטיח שיבוא יום והוא יספר "סיפור עצוב מאוד". ההבטחה הזאת חיכתה יותר מ-40 שנה עד שמומשה במלוא יגונה ב"סיפור על אהבה וחושך". שנתיים אחרי האסון עזב עמוס את בית אביו, "התגרש" מירושלים, שינה את שם המשפחה מקלוזנר לעוז והלך לעבוד וללמוד בקיבוץ חולדה.
הטיול נמשך דרך רחוב המלך ג'ורג', הנדמה למספר הילד כמו העיר לונדון שבקולנוע. אנו נושאים מבט אל בנייני הרחוב ומחפשים את הדי הפאר, את כרכובי החלונות ואת וילונות המלמלה, כפי שנצרבו בנפשו של המספר עת פסע ברחוב בילדותו. המסע במרחב הוא גם מסע בזמן וככל שמתקדמים – החנות "מעיין שטוב", בית החולים "ביקור חולים", רחוב הנביאים – יש תחושה גוברת והולכת של הליכה אחורה בזמן, אולי אל שנות ה-50, כי חלונות הראווה והשלטים ובגדי האנשים הפוסעים ברחוב שומרים על טעם ישן ורחוק של פעם.

זיכרונות מקולנוע אבוד

עמוס עוז מרבה במסעות. גיבוריו חולמים על מסע. המסע הוא בריחה, חיפוש, התרוצצות, געגוע. המסע שלנו הוא מסע במרחב של שכונות דתיות, כמו בארץ אחרת. לבוש שונה, שפת גוף שונה, שפה שונה, שלטי חנויות שונים. וכך, דרך בית סבו של עוז, המאהב האולטימטיבי, והמרפסת ממנה ניער את השטיחים, בואכה אל מה שהיה פעם קולנוע "אדיסון". קולנוע אדיסון, עם האכסדרה מלאת ההוד, שהוקם בשנת 1932 כהיכל התרבות האולטימטיבי של ירושלים. אדיסון שימש גם להצגות תיאטרון, מחול, קונצרטים ול... אסיפות בחירות (ואי אפשר שלא להיזכר בצחוק מתגלגל באסיפת הבחירות בה דיבר מנחם בגין על מרוץ הזיוּן במזרח התיכון...). במסה "גן העדן האבוד" עמוס עוז מתגעגע אל אדיסון של פעם, שהציג עולם פשוט יותר, בו לכל עוול יש תיקון ולכל מחסור יש פיצוי. בשנות ה-50 וה-60 היה הקולנוע מטרה להפגנות השבת של החרדים. מספרים שהרב עמרם בלוי הזקן היה מגיע לפני צאת השבת, תוחב ראשו לאשנב הכרטיסים ולא זז מן המקום, למרות היריקות בפניו והבעיטות מאחוריו, עד לאחר צאתה של השבת. היום, במקום שפעם עמד אדיסון יש בור גדול ממנו ייבנה בניין מגורים של חסידות סאטמר. השכונה התחרדה. הקולנוע נהרס. קודם לכן הוא נשרף וננטש לטובת בתי הקולנוע שהוקמו במרכז העיר. אבל בספרים של עוז קולנוע אדיסון חי במלוא אונו. ב"מיכאל שלי" חנה מספרת על צפייה בסרט בכיכובה של גרטה גרבו שהקריבה את גופה ואת נפשה למען גבר גס ("הגברת עם הקמליות"?). כשעמוס עוז נשאל על יכולתו לתאר אישה, הוא העלה תהייה שמא הוא מתאר סטריאוטיפ נשי מסרטים של גרטה גרבו, כי גרבו היא בבואה שעשויה לאפשר לו חדירה לנפשן של נשים שהקריבו עצמן ונלכדו בסבך אכזבה ללא מוצא.
מול הבור של אדיסון ניצב בית ספר "למל", שהיה בית ספר חדשני ביותר כשהוקם בשנת 1903, לפני יותר מ-100 שנים. למל לקח חלק במלחמת השפות שפרצה בארץ בשנת 1913, בשלהי תקופת העלייה השנייה, עקב הוראת חברת "עזרה" הגרמנית, שקבעה שבבתי הספר שלה ילמדו בגרמנית. ההנחיה עוררה התנגדות עזה אצל מגני השפה העברית, שבעשר השנים שלפני כן עמלו קשה לכבוש את העברית ולהנחילה לכל. בתגובה להוראה, הורים הוציאו את ילדיהם מבית הספר, מורים התפטרו ובסופו של המאבק העברית ניצחה. היום, בבניין בית ספר למל מתקיים תלמוד תורה של חסידות רוז'ין, המתנהל ביידיש. וכמו שעוז כתב ב"פה ושם בארץ ישראל" – "הציונות הייתה כאן ונהדפה". בחשבון עכשווי העברית הפסידה. כדאי להתאמץ ולראות מבעד לחרכי הגדר את החזית המרשימה של בית ספר עם שעון הא"ב, טבלת השיש ועליה הכתובת "בית ספר להאציל לבית למל" ואבן הראשה המסוגננת עם תבליט הבאר ועץ התמר. ריח משכר וטוב ימשוך אותנו לפינת רחוב פרי חדש ולמאפיית "אביחיל". קרוב לוודאי שלא נוכל לעמוד בפני ריחן המשכר של עוגות השמרים הנודעות שלה...

סוף בטעם של אהבה

אנו ממשיכים דרך שכונות זכרון משה וגבול מקור ברוך עד הגיענו אל הליבה, אל שכונת הילדות, אל כרם אברהם. בכרם אברהם מתרחש גם אחד הסיפורים היפים של עוז, הלוא הוא "סומכי". לכאורה, סיפור לבני הנעורים. בעצם סיפור המתאים לכולנו. יש בו תום והומור ואהבה פשוטה והרבה רגש.
סומכי הוא ילד בכיתה ו' שאוהב את אסתי. באהבתו, הוא מדביק את הסוודר הלבן הנהדר שלבשה באביב במסטיק אל המושב שלה בכיתה, כותב לה שירי אהבה וזוכה ללעגם של בריוני הכיתה. נלך בעקבות עמוס קלוזנר הילד וסומכי, יציר דמיונו. ליד בית ההורים ברחוב עמוס נדמיין את גינת הסרק שבאדמת הטרשים, שעוז ואביו ניסו בעמל רב להפריח. משם נלך כמובן להתקשר לתל אביב, לשחזר את שיחת הטלפון התלת-חודשית מבית המרקחת של אדון היינמן. בדרך נבקר ברחוב זכריה, שם שכן בית הספר לילדי כיתות א'-ב' בשם "מולדת הילד". עוז למד שם כי הוריו פחדו לשלוח אותו לבית ספר מרוחק בימים המסוכנים של אמצע שנות ה-40. שם, ברחוב זכריה, פגש עמוס הילד את זלדה שניאורסון, מורתו הקסומה – לימים המשוררת זלדה. ברחוב זכריה גרה גם אסתי, אהובתו של סומכי. עלילת הסיפור מובילה אותו לסוף הטוב בביתה. כעת סומכי יוכל סוף סוף לראות איך נראה חדר של בת מבפנים ולא רק מבחוץ; בדומה לניסיון הספרותי לכתוב דמות של אישה מתוכה. "סומכי" הוא סיפור התיקון של "מיכאל שלי" ולפחות במקרה הזה יש סוף טוב: נחת, יחד וטעם מתוק של גילוי האהבה.