"במדרון", רומן ארצישראלי, מאת: נחמה פוחצ'בסקי. הוצאת ספרי עיתון 236 ,77 עמ'.
פורסם: חסקין, מימי. "הארץ", מוסף "ספרים". גל' 584 (י"ד באייר תשס"ד, 5 במאי 2004). עמ' 6, 13
"הכתבתי? לא! פנאי לא היה – העבודה הקשה בלעה את הסופרת, ומה שנדפס – אינני יודעת כיצד ואימתי יצא מתחת עטי. אם לאחר שאני אשכון בדירת הנצח יימצא במישהו רצון לאסוף לתוך הקובץ את מה שימצאו בעלים הללו ובעוד אי אלו מקומות בדפוס או בכתב יד, אבקש למסור את העבודה לידיים נאמנות, שתרצינה לטפל בעבודות שאינן גמורות". זו צוואתה הספרותית של נחמה פוחצ'בסקי, שנכתבה סמוך למותה ב-1934. דבריה מתייחסים לרומן "במדרון" שכתבה ככל הנראה בשנים 1930-1925, אך לא זכתה להוציאו לאור. זהו הרומן הארץ-ישראלי הראשון שכתבה סופרת עברייה. בימים אלה, 70 שנה לאחר פטירתה, נמצאו הידיים הנאמנות – ניניה של הסופרת – שהביאו את הרומן לדפוס.
נפ"ש (כינויה הספרותי של נחמה פוחצ'בסקי, המבוסס על ראשי התיבות של שם נעוריה נחמה פיינשטיין) נולדה בליטא ב-1869, היתה בת טובים מטופחת ובנעוריה התכתבה עם יל"ג, הסופר הנערץ עליה. היא נישאה ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי, אחד מששת המדריכים החקלאיים שנשלחו לארץ בידי הברון בנימין רוטשילד. בני הזוג עלו לארץ ב-1889 והתיישבו בראשון לציון. נפ"ש היתה אם, איכרה ועובדת ציבור פעילה. גולת הכותרת של פעילותה היה בעיני מאבקה על שוויון זכויות לנשים, שבשיאו נבחרה לראשות ועד המושבה ראשון לציון. בנוסף נאבקה למען הנחלת העברית והנהיגה בביתה דיבור עברי.
הרומן מגלה את הכמוס והמושתק בחייה האישיים של נפ"ש: "מה בעצם עושה הסופר?… לוקח חתיכת חיים, גוזר אותה מן ההווי ומכניס אותה לתוך מסגרת הנקראת ספר" (עמ' 104). פרופ' נורית גוברין, בספרה "דבש מסלע", תוהה על חידת הפער שבין התדמית לבין התוך. הריאליזם המאפיין את כתיבתה של נפ"ש והשזירה התדירה של אירועים היסטוריים מעלה את שאלת הקשר בין נפ"ש לנפש דמויותיה. בייחוד מתמיהים רוח הנכאים והייאוש השורים על הגיבורים. אחד האירועים הביוגרפיים שעשוי להיקשר ברוח זו הוא נסיעתה לרוסיה ב-1896. פרטי הנסיעה ומניעיה לוטים בערפל. ידוע שבעלה נשאר-ננטש בארץ, ונפ"ש, עם עשהאל בנה, שבו לאחר שנה וחצי. גוברין מעידה בשם צאצאי הסופרת על אהבה שחוותה בנעוריה שהמשיכה ללחוש במסתרים כל השנים.
נראה שנפ"ש היוצרת התפצלה לדמויות שונות, וכל אחת מהן מבטאת גוון נוסף בעולמה האישי. העלילה של "במדרון" מתרחשת בראשון לציון ונסבה על מקימיה, אנשי העלייה הראשונה. התקופה מתוארת בצבעוניות קונקרטית חריפה, ונראית כמאבק על הבלתי אפשרי וכמסכת תובענית והירואית של כישלונות, מיתות, מאבקים, רגשות אשם ואכזבות. חיי הגיבורים והציבור כולו נראים כחיים על לועו הפעור של הר געש.
הרומן נפתח במשבר – מחלת העצבים של פשה זלצברג ושאיפת בעלה חיים לשלחה לסנטוריום בחו"ל. חיי הזוג ספוגי טינה הדדית וחסרי טעם. מלכה פריש, אחייניתה הצעירה והיפה של פשה, המשמשת כאחות, מגיעה לביתם כדי לסייע בטיפול, אך היחס המחפיר שהיא מקבלת מדודתה משיאה למקומות אחרים. כל הדמויות המרכזיות, ובראשן חיים זלצברג, סובלות מחוויה קשה של חיים במדרון – בהיבט הכלכלי, התעסוקתי, הזוגי והבריאותי. מדרונו של הפרט משתקף במדרון הלאומי-ציבורי, ונראה שזה האחרון מכתיב ומזין את משברם של היחידים. "הרי ברורה כאן פשיטת הרגל וחוסר היכולת לבנות את המולדת!… לא יהיה כלום רק הרס ואבדון!" (עמ' 20). עם זאת, העבודה ניצבת ראשונה במעלה הן כצורך קיומי-בסיסי והן כערך של עצמאות וחוסן נפשי.
הגיבורים מעדיפים לשמור את מצוקותיהם לעצמם. מלכה גורסת ש"אדם תרבותי לא צריך לגלות לפני אחרים מכל מה שמתהווה אתו אלא הכל לשאת בגבורה" (עמ' 151). ראה שזהו מימוש ספרותי של תפיסת העולם שהיוצרת גזרה על עצמה בחייה הממשיים. החסך באהבה נוכח בנפש הגיבורים. חיים נמשך למלכה הצעירה. מלכה אוהבת את שלום שץ, שלום שץ אוהב את פנינה, פנינה אוהבת את ארוסה הלומד בפאריס. אין ברומן ולו זוג אחד שחווה חיי רגש מלאים ומספקים.
מחשבות מוות וחידלון מופיעות בספר באופן תדיר. המוות נוכח ברומן כממשות וכמחוז חפץ ומתואר בהנגדה לטבע, לפרחים, לגינת הירקות, להתקהלות האפרוחים סביב הפירורים, ובעיקר כהנגדה לגלי הים. הים – כמו הספר, לוקח למחוזות אחרים, אל החוץ, אל הפתוח ואל החלום. הים משמש מטאפורה כפולה. הן מטאפורה לעוצמה, לכוח החיים ולהשתחררות מכבלים, והן מטאפורה הפוכה, למחזוריות הייאוש ולחוויה הבסיסית של חוסר מפלט.
חיים זלצברג הוגה בינו לבין עצמו: "והרי הוא, חיים זלצברג, אינו מן הגיבורים, גיבורי הכוח, הוא רק תולעת ולא איש" (עמ' 37). נמיכות הרוח מתבטאת בביקורת עצמית חריפה וחסרת רחמים. הגיבורים לא חוסכים מעצמם חיבוטי נפש והלקאה עצמית, אך מגלים אמפתיה ורגישות לזולת.
חלק מהגיבורים שואפים לכתוב – חיים זלצברג אינו עושה זאת בשל רפיון וחוסר אנרגיה, אך "את כל מחוזות החיים היה רוצה להכניס לתוך ספר… הוא אוהב ספר טוב, בולע אותו בנשימה אחת ואחרי כן מתהלך כמה ימים טעון רשמים חזקים… הוא מחליט שהחיים והספר היינו הך" (עמ' 219); שץ, סופר מתחיל, משיח על אודות קשיי הכתיבה והפרסום: "כל אחד מאתנו, מן הסופרים… צריך לעבור שבעת מדורי גיהינום עד שהוא זוכה לשורה נדפסת! הכתיבה דנה אותו לעינויים כפולים: לחבלי יצירה, שהם קשים כקריעת ים סוף, וייסורים ועלבונות בחיפושי מקום לפרסום הכתוב…" (עמ' 128). ובהמשך, במעין טיוטה לצוואה שלעיל: "ביטחון אין לו בהדפסת הדבר… אחת היא לו אם עכשיו או לאחר מותו יראה הדבר אור" (עמ' 131).
לנשות הרומן יש תודעה פמיניסטית מרשימה. הן עצמאיות ודעתניות. הן פועלות למען זכויות אחיותיהן ומממשות באופן אישי את חירותן. מלכה מעדיפה שלא להינשא: "הרי טוב שאינני נשואה! שלא הכנסתי את שכמי בעול של עבדות ניצחת" (עמ' 105). גם מרגולית עוזבת את בעלה האלים שרודה בה, מנתקת את השרשראות והכבלים, ו"מעזה לצאת לחיים עצמאיים" (עמ' 161). פוחצ'בסקי פעלה למען זכויות הנשים, אך הכמיהה לחופש נעוצה, כנראה, גם במתחים שידעה בחייה הזוגיים, כפי שמסתבר אולי מנסיעתה-בריחתה לרוסיה. אלא שבעניין זה החיים והספר אינם היינו הך, והשחרור מהעול מתאפשר רק לדמויותיה שבעולם הספר.
ההיבט הלאומי של אירועי הפרט מגובה באזכורים היסטוריים דוקומנטריים: רצח ברנר, הבשורה על הגעת הנציב הראשון הרברט סמואל, חנוכת האוניברסיטה העברית, פרעות תרפ"ט ועוד. הממד הלאומי תופס חלק נכבד ועיקרי בחיי הפרט, כפי שמתבטא במנטרה שחיים זלצברג תלה מעל מכתבתו: "מה עשית היום בעד העם והארץ?" הריאליזם המובהק שופך אור על חיי היום-יום בתקופה שלפני 80 שנה. מעניינת, למשל, הביקורת על נשים המתלבשות לפי צו "האליל הנקרא אופנה" (עמ' 206). ביטוי ריאליסטי נוסף הוא השפה ומשלב הדיבור. למשל, מלכה תוהה בינה לבין עצמה: "האומרת היא להתמזמז עם האדם שאוהב את חברתה, את פנינה פרלמן?" (עמ' 114).
ניכרות ברומן עמדות אנטי-מיליטריסטיות בעליל. בולט הסירוב להאמין בפריצת מלחמת העולם, שהרי אירופה נאורה ותרבותית: "ואחרי כל אלה עוד נדמה לו לזלצברג, שזה אכן חלום רע אשר עבור יעבור עד מהרה; מאמין הוא באמונה שלמה, כי החרב המתהפכת על פני אירופה תשוב מהר אל נדנה והשלום ישתרר, כי כלום אפשר הדבר שהתרבות האנושית תפשוט את הרגל באופן כה נורא?… איה הם כל לוחמי השלום וכל הישרים בלבותיהם. מדוע אינם מרימים את קולם ואינם גוערים בשטן, המאפיל על אור העולם? האין די מלים בפה להביע את אימת הכיעור הזה, שתקף את האנושות?" (עמ' 36). את התקווה לשלום חיים נושא גם כלפי שמיא: "אסוף נוגהך, נוגה, ואל תאיר לבני אדם, המתחכמים מדי יום תחבולות חדשות של הרג ואבדון" (עמ' 38). מלכה קוראת את "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק ותמונות המלחמה המתוארות בו מבעיתות אותה: "לפי דעתה צריך להכריע את שאלת המלחמה – להעבירה מן העולם. נדמה לה, שאחרי דפים כאלה, לא יעזו עוד בני אדם להרים חרב מלחמה ואומות העולם יחרימו אותה לנצח" (עמ' 147).
עם זאת, ההתייחסות אל תושביה הערבים של הארץ נעה בין פטרונות לפרגמטיות. בתחילת הרומן, חיים זלצברג שומע נאום מתלהם בגנות שיתוף פעולה עם הערבים ומתנגד לו. אך בהמשך, כנראה בעקבות הפרעות המתישות, העמידה מנגד של השלטון וקשיי הקיום היום-יומי, גם חיים זלצברג, ההומניסט לכאורה, גורס: "שכנינו איחרו… מנהיגיהם אינם מבינים… ואינם רוצים להושיט לנו יד לשלום, אבל יבוא יום שההכרח יאלצם לכך והם ייווכחו כי הפוליטיקה שלהם להפריע את בניין ביתנו – לא תועיל מאומה" (עמ' 47).
אחרי עיסוק בזוועות המלחמה ובמפגש התדיר עם המוות עולה הכמיהה לשקט: "אחיותינו תשכחנה את הפחד ואת הדמעות, תאפינה לחם ותדאגנה להכין מטעמים לפי הטף. הכל ישוב לחיים רגילים של עבודה ודאגת הקיום ויישכח הר הגעש עם לועו הפתוח בכל עת" (עמ' 53). שמונים שנה אחרי כתיבת המלים האלה הכמיהה הזאת עוד לא נענתה, והמלים צורבות ביתר שאת.